עבודה בתקשורת-סקירה ספרותית

סקירה ספרותית:

טכנולוגייה-תחום ידע שרותם את ממצאי המדע לשם פיתוח וייצור אמצעים לפתרון בעיות או מילוי צרכים של האדם

בני נוער-אנשים אשר כבר אינם ילדים אך עדיין אינם בוגרים, בני גיל העשרה.

ובכן,אז מה כל כך מבדיל את בני הנוער מאנשים בוגרים? התשובה מצויה בהגדרה המילונית של המילה נוער,אומנם בני נוער אינם ילדים אך הינם יודעים להפעיל שיקול דעת וכן להשתמש בדברים שבוגרים יודעים.

כדי להבין את השפעות הטכנולוגיה על בני הנוער צריכים תחילה להבין מה הטלוויזיה יכולה להציג לצופה:

במאמרו “פוסט מודרניזם וטלוויזיה” מדבר ג’ג'ון פיסק על ההבחנה בין מציאות לדמיון טלוויזיוני. פיסק מנסה לאפיין את הדימוי הטלוויזיוני ומקומו בחיי היום יום של הצופה. המודרניזם טוען כי יש אמת ברורה לפעולת האדם שניתן לדעת אותה. חקר התקשורת מתאר את היחס בין המציאות למציאות הטלוויזיונית דרך שני מונחים: ייצוג- הטלוויזיה יוצרת הבניית מציאות, מראה מציאות מתוך תפיסת עולם מסוימת והאדם חושב שזו המציאות האמיתית. חיקוי- הטלוויזיה מחקה את המציאות ללא המימד האידיאולוגי. הפוסט מודרניזם (דעתו של פיסק) לעומת זאת, טוען כי למציאות אין עליונות על המציאות הטלוויזיונית ההבחנה בין מציאות לדמיון קרסה. שני מושגים מבטאים מצב זה: צלם- דימוי טלוויזיוני- הדימוי וההעתק של המציאות שווים למקור מבחינת מעמד קיומי. תחקית- השעתוק החוזר בטלוויזיה של הצלמים. ערבוב דימוים ללא הבחנה. הפוסט מודרניזם הוא הניצחון של החיצוניות שאין לה שום משמעות. החוויה מקוטעת (פרסומות, פרומואים וכו’) ואין אידיאולוגיה ברורה)פיסק).

ממאמרו של פיסק ההבנה היא שהתקשורת(והטלוויזיה בפרט) מייצגת הטעייה בין הבניית המציאות לחיקוי

דבר נוסף שחשוב לנו להבין מניין בא ומה זה הדפוס?

אילו שינויים חברתיים מסוגלת טכנולוגיה חדשה ליצור? (לא רק הדפוס)

שינויים חברתיים- דפוס:

המצאת הדפוס גרמה לשינוי היסטורי קיצוני של תנאי החיים האינטלקטואלים בתרבות המערב. ההמצאה הורגשה בכל תחומי פעילות האנושית.

הדפוס ברא עולם סמלי חדש שחייב יצירת תפיסה חדשה של הילדות.

הדפוס הגביר את רדיפת התהילה וההישג האישי. האפשרות להנציח את דבריו ועבודתו של אדם, יצרה מושג חדש של העצמי. הדפוס נושא את הזהות האישית אל ממלכות לא ידועות.

הדפוס הגביר את הלאומיות.

הדפוס הגביר את האינדיבידואליזם.

הדפוס ברא אדם משכיל.

הדפוס יצר שינוי דתי- נגישות “דבר האלוהים” לכל אדם. החופש לקרוא תגר.

מכונה או מכשיר יכולים להעניק לנו תפיסה חדשה של זמן, כפי שעשה השעון המכאני. מרחב וקנה מידה– הטלסקופ. הידיעה– המצאת כתב הא”ב. אפשרות שיפור הביולוגיה האנושית– המשקפיים. ארכובה– אמצעי לחימה מסוג חדש לחלוטין ומערכת כלכלית וחברתית חדשה- הפיאודליזם.

מכלל אמצעי התקשורת נרצה קודם כל להבין מאין הגיע לנו העיתון?

מי היו העיתונאים הראשונים ומה הם המציאו? ארטינו מונטיין ורבלה.(פוסטמן)

העיתונאי הראשון הוא פייטרו ארטינו, בן המעמד הנמוך, אשר הבין כי מכבש הדפוס הוא מכשיר לפרסום. הוא זה שהמציא את העיתון ולו אנו יכולים לייחס את תחילתה של הכתיבה הווידויית. מסורת ספרות של חשיפה אינטימית וביטוי מחשבות פרטיות לא הייתה קיימת. ארטינו לא קיבל הדרכה מאיש והתפרץ לתחום הדפוס בזרם של דברי נאצה אנטי דתיים, סיפורי דיבה, האשמות פומביות ודעות אישיות (מה שהפך למסורת העיתונאית שלנו ומשגשג בה עד עצם היום הזה. המצאת העיתונות הצהובה והסגנון ההולם אותה הם מנת חלקו של ארטינו והם הפכו אותו למפורסם ועשיר כאחד. זאת אומרת שהעיתונות הראשונה שהומצאה הייתה בעצם עיתונות חתרנית ורכילותית “צהובה”.

מונטיין המציא סגנון, צורת פנייה, שבאמצעותה יכול אדם חד פעמי להתייחס בביטחון וישירות אל
אנשים חיים שאותם לא ראה בעיניו. למרות כל הצניעות, ההומור והאינטליגנציה שלו, לא מציבים כתביו של מונטיין ציון לקהילה, אלא לעצמו בלבד- חידותיו, פלפוליו, דעותיו הקדומות. מונטיין יצר מסורת כמפרסם את עצמו וכחושף את עצמו.(פוסטמן)

כיצד, לטענת פוסטמן, הדפוס עזר ביצירת המושג “ילדות”?

דפוס ברא סביבה פסיכולוגית שלא אפשרה עוד להתנגד לתביעה להשגת אינדיבידואליות. תחושת עצמיות מוגברת זו הייתה הזרע שהביא בסופו של דבר לפריחתה של הילדות. הילדות לא צצה כמובן בן לילה. נדרשו לה כמעט 200 שנה כדי להפוך לתו בלתי ניתן לשינוי לכאורה, של התרבות המערבית. אולם דבר זה לא יכול היה להתרחש בלי האמונה כי כל יחיד חשוב כשלעצמו. ככל שהתפתח רעיון הזהות האישית, השתמע ממנו בהכרח שהוא כולל גם את הצעירים, כך שבמאה ה-18, לדוגמא, נעלמה כמעט כליל ההשלמה עם מותם הבלתי נמנע של ילדים. אולם אינדיבידואליזם לבדו לא יכול היה ליצור את הילדות, הזקוקה לשם קיומה לתנאים שמחייבים את הפרדת האנשים למעמדות שונים. על מנת שתיווצר הילדות צריך היה לקרות דבר נוסף והוא אכן קרה- “פער הידע”. בריאת האדם המשכיל השאירה מאחוריו את הילדים. בעולם ימי הביניים הצעירים והמבוגרים כאחד לא ידעו קרוא וכתוב ועניינם הצטמצם בכאן ועכשיו. זו הסיבה לכך שלא היה צורך במושג “ילדות”. כולם היו שותפים לאותה סביבת מידע וחיו באותו עולם חברתי ואינטלקטואלי. כשגילה מכבש הדפוס את עוצמת כוחו נעשה ברור שנוצר סוג חדש של בגרות. למן המצאת הדפוס ואילך הפכה הבגרות לעניין שצריך להגיע אליו. היא נהייתה להישג סמלי, לא ביולוגי- על הצעירים להפוך למבוגרים וזאת בעזרת לימוד הקריאה. לשם כך צריך היה לחנכם. התרבות האירופית המציאה מחדש את בתי הספר ובעשותה כן, עשתה את הילדות לדבר בלתי נמנע.(פוסטמן)

לאחר ההבנה מהי ילדות על פי פוטסמן(בעבר) ארצה לחקור את הקשר בין הילדות למה שמוביל לאובדנה:

אנט קון במאמרה “צפייה חסרת גבולות” מדברת על פורנוגראפיה שהיא ייצוג מיני חסר ערך אומנותי. פורנוגראפיה שנוצרת על ידי גברים ולמען גברים. מדגישה את הנחיתות והפגיעות של האישה ועליונות המעמד הגברי. ההתפתחות של תקשורת ההמונים מביאה לצריכה המונית של פורנוגראפיה. המצלמה שנתפסת כניטרלית ע”י הצופה היא בעצם מדגישה תמונת עולם מסוימת ומבנה אידיאולוגיה. קון מנתחת טקסטים פורנוגראפיים ומראה כיצד הצופה (גבר) מקבל עמדה בה הוא מפיק הנאה והזדהות עם המציצנות שלו. בתהליך של החפצה הגבר הופך את האישה לחפץ ושולל את הרגשות שלה. בכדי להקל על התהליך מתעלמת המצלמה מהפנים של האישה. קון טוענת כי הדימוי הפורנוגראפי מבנה את ההבדלים בין המינים ואת העליונות של הגבר על האישה.(קון)

ובכן,איך מה שקון מציגה במאמרה מתקשר לבני הנוער?

כיום,מספר רב ועולה של בני נוער(ביחס לשנים קודמות)נכנסים באופן קבוע לאתרי פורנוגרפיה:

מחקר חדש של המכללה האקדמית תל חי, על הרגלי הגלישה באתרי פורנו בקרב בני-נוער, בגילאים 18-14, מעלה תמונה מדאיגה במיוחד. יותר מ80% מהנערים גולשים באתרי פורנו(ראיון עם דר אביגיל מור)

חלקם גולשים במכוון וחלקם כחלק מפרסומות באתרים פיראטיים,בני הנוער שרואים את זה רואים זאת כחלק מהבניית מציאות כלומר,הם לוקחים את מה שהם רואים כדברים שקורים במערכת יחסים מציאותית וזוהי עלולה להיות טעות מוחלטת

בעשורים האחרונים עם ההתפתחות הטכנולוגית החלה השפעה רבה של התקשורת האלקטרונית על בני הנוער בחברות בעלות טכנולוגיה מפותחת. (בן רפאל 2006 )במאמרו "נוער המסכים" עוסק בהשפעת המסך על הצעירים. לטענתו, תרבות המסך שהיא ישיבה מול המסך, היא התנהגות אקטיבית במהותה מאחר שהפרט ניצב תמיד לפני אפשרויות בחירה. ההתמודדות הזאת עם ריבוי אפשרויות ועם הכורח להחליט היא, ללא ספק, סיטואציה המחנכת לאוטונומיה אינדיבידואלית ולהתמצאות, שהם ערכים חינוכיים הנחשבים חיוביים. הבילוי מול המסך מפתח גם שאיפה להיות תמיד "מעודכן". המסך הוא גוף ידע שהצעירים והצעירות הקשורים בו זוכים להתמצאות, למומחיות ולהישגים בפני עצמם. לדבריו, אין ספק שהפעילות האלקטרונית פירושה גם פתיחות לשונית, והיא מקרבת את הנוער לשפות עולם שונות ובראש וראשונה לשפה האנגלית. באמצעות התקשורת האלקטרונית יכולים צעירים מכל העולם להתקשר זה עם זה, לשוחח, להתווכח, לשחק ולשתף פעולה בנושאים ובהקשרים רבים. אפשרויות אלו משמשות להעברת מידע על חידושים, נושאים בעלי ערך כללי, אופנות ועוד. לדעתו, מימוש כל אלה הוא בוודאי בעל ערך חינוכי. (אלמוג 2014 )מתייחס בעניין זה לפן נוסף לפיו הטלפון הנייד מנגיש מידע, מייעל עבודה, מעודד יצירתיות ופתיחות רגשית, מחבר בין אנשים, מרחיב את השיח, מחיה רגעים מתים, מבדר ובעיקר מגוון את החיים. לעומת יתרונות אלה מציגים המאמרים גם את החסרונות של השימוש המוגבר באמצעים האלקטרוניים. לדעת בן רפאל, (שם( החיסרון הבולט ביותר הוא שהחוויה המסכית היא לרוב אינדיבידואלית ללא שותפים העומדים ביחסי פנים אל פנים. הרגשות העוברים בין בני שיח והדינמיקה החברתית נעדרים בתקשורת אלקטרונית, והפרט עלול להישאר ללא מעגל חברתי ממשי ואף להימנע מלחפש חברים. נטייה זו קריטית למי שאינו מוקף חברים ועלול ליצור קשיים בהשתלבות חברתית בבוא זמן. הן אלמוג (שם( והן הירשפלד 2008 טוענים, כי התקשורת האלקטרונית ממכרת אותנו ויוצרת אנשים אטומים. לדברי אלמוג (שם) הטלפון הנייד מעצים את הצורך בשליטה, במשחק, בחיבה, בעשיית רושם, במשוב ובתמיכה. השימוש המוגבר בתקשורת אלקטרונית יוצר אנשים אנוכיים, חסרי נימוס ורגישות סביבתית. בעקבות השימוש בטלפון הנייד נוצרת היפר אקטיביות המקשה על קשב וריכוז ומעודדת שטחיות וחוסר סבלנות. בניגוד לבן רפאל, טוען אלמוג, כי הנגישות והזמינות שמאפשר הטלפון הנייד מולידות עצלות ופסיביות ומחלישות את החוסן הנפשי ואת כושר ההתמדה. הצורך בהדהוד תמידי מייצר אנשים תלותיים וילדותיים, אדישים ונטולי שמחת חיים והורס את גבולות האינטימיות. המכשיר גורם למשתמשים בו להיות מותשים נפשית ומרוקנים מאנרגיה, והוא שולל מהאדם חרות בסיסית – החרות לשקט ולשלווה. הירשפלד (שם) מחזק את טענת אלמוג. הוא מתאר את בני הנוער ככבויי מבט ובעלי פנים זנוחות ואובדות בעקבות הצפייה המרובה בסדרות נעורים בטלוויזיה ובעקבות הגלישה באינטרנט. הירשפלד טוען, כי איננו יכולים לעשות דבר כדי לשפר את המצב הקיים, אך בניגוד אליו מציע אלמוג, כי כדי לשפר את המצב צריך לשכלל את מנגנון ההסברה והחינוך ואת מערכת החוקים וליצור מרחבים סטריליים. בן רפאל מוסיף, כי אמנם אין כל סיכוי להיאבק בהתפתחויות שהשתלבו עמוק באורח החיים שלנו, אך יש לדעת לנצל את הטכנולוגיה בצורה מועילה יותר.

גרבנר וגרוס הם חוקרים אמריקאים שהתמקדו במדיום הטלוויזיוני, בסדרות דרמה ובעיקר בפן של אלימות בטלוויזיה והשפעתה בחברה.

* מעסיקה אותם בעיקר השפעה קוגניטיבית– עיצוב תפיסות עולם- השפעה ארוכת טווח. הם טוענים שיש איזשהו פן של השפעה גם ברמה ההתנהגותית- יש עלייה מסוימת באלימות בחברה אך האפקט הוא הרבה יותר חלש ממה שניתן לחשוב, הוא מתון יותר מאשר התופעה המדאיגה של השפעת האלימות בטלוויזיה על תפיסת העולם של הקהל על המציאות.

* העיסוק הגובר באלימות יוצר אצל הנמענים תחושה של מקום אכזר ומפחיד, אנשים שלא ניתן לתת בהם אמון, נוצרת תפיסת עולם- המציאות הסימבולית שלטענתם מעוותת ומופרזת.

* לטענתם יש תשובות טלוויזיוניות- תשובות שתואמות את המציאות הסימבולית ולא המציאות הממשית. ששואלים נחקרים כמה אנשים עוסקים בחברה בפשע? מה אחוז הפשע בחברה? התשובות של האנשים הן יותר סימבוליות מאשר ממשיות, האנשים חושבים שהרבה יותר אנשים בחברה עוסקים בפשע/אכיפת חוק מאשר למה שבאמת מקובל בחברה.

* מרכוז- מושג מרכזי במאמר. לצפייה מרובה או צפייה כבדה יש השפעות דומות על שכבות שונות באוכלוסיה. כלומר, צפייה כבדה היא זאת שאחראית על תופעת המרכוז- טיפוח אותם אמונות ודימויים מעבר לכל חתך חברתי, אין משמעות למשתנים סוציו-אקונומים ברגע שמדובר בצפייה כבדה. גרבנר וגרוס ערכו מחקרים במשך שנים והם קיבלו ביקורת על כך שהם לא בדקו משתנים סוציו-אקונומים, ואלו התוצאות שהם קיבלו. צופים כבדים לא יכולים לעשות את ההבחנה בין מציאות סימבולית לסובייקטיבית, ועל-כן הם לא מבקרים את מה שהם רוצים. לעומת זאת, שמדובר בצופים קלים כן נמצאו הבדלים מבחינת רמת ההשפעה בין משכילים יותר ופחות. המשכילים הפגינו ביקורת, לא קיבלו את המציאות כמו שהיא ועל-כן היו מושפעים פחות.

* הדהוד/תהודה- מושג מרכזי במאמר. המציאות התקשורתית מהדהדת בעולם האמונות והדימויים של הצופים. המציאות הסובייקטיבית יכולה להוות מקור מידע חלופי ולהתחרות עם המציאות הסימבולית כפי שהיא מועברת בטלוויזיה. כלומר, יש לי מושג מסוים כלפי אלימות, גדלתי במקום מסוים שבו אין חשיפה מרובה לאלימות. אם אני אראה הרבה סדרות שהעולם הוא אלים, שמסוכן להסתובב בלילה, יש לי 2 ראיות עולם- מהטלוויזיה ומהניסיון האישי שלי. אני אעדיף לחשוב שהעולם הוא לא אלים, לפי מה שאני מכירה מהניסיון שלי. מצד שני, תפיסת העולם הטלוויזיונית/ המציאות הסימבולית יכולה לחזק פחדים אצל אלה שחיים בסביבה אלימה, זה מחזק עוד יותר את הפחד של המציאות אלימה, זה מהדהד עוד יותר האפקט שאני מכיר. המציאות הסובייקטיבית יכולה או לצמצם או לחזק את האפקט.(גרבנר וגרוס)

הטענה של גרבנר וגרוס היא שההשפעה של אמצעי התקשורת היא לא השפעה אחידה על כולם. השפעת החשיפה לטלוויזיה מותנית בגורמים נוספים והיא משתנה בהתאם לאופי הסוציו- אקונומי או בהתאם לתת קבוצות בחברה. כלומר, נמען יכול להתנגד למסר ולהציע “קריאה מתנגדת”, אבל זה תלוי בהיקף החשיפה בתקשורת- צופה כבד או קל.

מאמר שחשוב היה לי לנתח על מנת להבין קצת בין הקשר של אלימות להנאת הצפייה של הקהל:

אז איך זה יכול להיות שהקהל מתמודד ומקבל את ההשפלות שהמתמודדים עוברים- והאם הוא גם מזדהה עם דמות המפסיד הנעלב והמבוזה? את זה המאמר בודק.

שאלת המחקר של “כוכב מושפל” נבחנת באמצעות מחקר כמותי המתבסס על צפייה של קבוצות המחקר בתכנים של הסוגה עצמה. כאשר ישנה הפרדה בין תכנים של העלבה (מתוך נולד לרקוד) ותכנים של ביזוי (מתוך אפקט הפחד). בכל תוכנית ישנם קטעים ללא העלבה/ביזוי, עם העלבה/ביזוי נמוכים ואז- עם העלבה /ביזוי גבוהים.

לאחר הצפייה שאלו את הנחקרים האקראיים מספר שאלות על מנת לבדוק התייחסות למושג ההשפלה- והאם ישנה בכלל הנאה מזה?

ממצאים

בניגוד לציפיות- נמצא שככל שההשפלה עולה- כך ההנאה יורדת. מידת ההנאה מההעלבה גדולה יותר במעט מההנאה מביזוי וסדר הצפיות לא שינה דבר בקורלציה בין ההנאה להשפלה הניכרת בקטע. כלומר- מידת ההנאה לא עולה מתוך ההשפלה אלא רק נפגמת.

גם מהעיתונות ומההיסטוריה ידוע שישנן התנגדויות רבות ומרי כנגד ההשפלה שעוברים המתמודדים בתוכניות הריאליטי- אך עדיין- ממשיכים להראות את זה והריאליטי מצליח- כיצד זה ממשיך לעבוד??? יחד עם ההשפלה? החוקרים מנסים לענות על ידי שימוש בגישת השימושים והסיפוקים- ידוע שרואים ריאליטי כדי לקבל את ה”בידור” ואת האסקפיזם- אך כנראה שגם יצר המציצנות שצויין כבר קודם משחק כאן תפקיד בידורי גם כן. כשהמפיקים של התוכנית מנסים לעודד את הצופים להציץ על ההשפלה בכדי להפיק מכך הנאה- דבר מוטעה על פי החוקרים. לדידם, יש כמובן צורך לחקור עוד את העניין כדי להגיע למסקנות ברורות יותר.(וימן,כהן ובר סיני)

על מנת שהמחקר ימשיך ויעמיק יש לציין מה:

תיאורית הלמידה והחיקוי

הטיעון העיקרי של תיאורית הלמידה והחיקוי הוא שהצופים עלולים ללמוד ולאמץ התנהגות אלימה בעקבות צפייה באלימות בטלוויזיה. בתנאים מסוימים, קובעת התיאוריה, הם עלולים לחקות את ההתנהגות האלימה של "גיבורים" בתוכניות טלוויזיה, עימם הם מזדהים. דהינו - האלימות בטלוויזיה מספקת לצופים רבים מכשיר הדרכה להתנהגות אלימה מחד גיסא ומודל לחיקוי מאידך גיסא.

ההתייחסות לטלוויזיה כאל סוכן חברות, (סוציאליציה), הכובש בהדרגה את מקומה של המשפחה בהדרכת הילדים ובחינוכם, מעלה ביתר תוקף את האפשרות שתמונת העולם של הילדים תעוצב בידי הטלוויזיה. מכאן שהצפייה בהתנהגות אלימה בתוכניות טלוויזיה, ובמיוחד בפעילות אלימה של "גיבורים", עימם מזדהים הצופים, ובעיקר הילדים שבניהם, עלולה לגרום להם לאמונה שבנסיבות מסוימות, התנהגות אלימה איננה רק לגיטימית - אלא הכרחית.(כיפה 2002)

סיכום

מטרת המחקר והמאמרים שהצגתי להלן היא לבדוק מה היא השפעת הטכנולוגיה על בני הנוער(בפרט תופעת האלימות)

השערתי מתוך קריאת החומר(לפני מחקר)-קיים קשר בין אלימות תקשורתית להתנהגות בני הנוער,הטכנולוגייה עלולה להזיק לבני הנוער כל עוד נעשה בה שימוש לא מבוקר ולא בהשגחה מסוימת,הקהל(ובפרט הנוער)לא נמשך לאלימות והשפלות בטלוויזיה ולכן נשאר אנושי וראוי שינוי.

בביליוגרפיה:

.1. אובדן הילדות-ניל פוסמן
2. פוסטמודרניזם וטלוויזיה –’גון פיסק 
3. צפייה חסרת גבולות-אנט קון
4.מחקר חדש: יותר מ-80% מהנערים בגילאי 18-14 גולשים באתרי פורנו(מערכת חשיפה לצפון)
5. השפעות הטלוויזיה על אלימות-גרבנר וגרוס
6. כוכב מושפל וימן, ג., כהן, י., ובר-סיני, ע
7.אלימות בתקשורת(אתר כיפה)
8. משועבדים לניידים-אלוג ע'
9. נוער המסכים- בן רפאל א'
10. חוטפי המבטים-הירשפלד א'